אנרי קרטייה ברסון

כנער, הנרי צילם הרבה עם בראוני (מצלמת כוונת של קודאק מ1900) והגיע בעקבות אהבתו ללימודי אמנות.
בשנות העשרים שלו עבר למערב אפריקה שם עבד כצייד ומשם חזר מוכה מחלות אבל גילה את הריגוש המופלא של המארב לצייד עם מצלמה וטיול ברחוב.
בשנת 1930 רכש את מצלמת הלייקה הראשונה שלו, גויס לצבא הצרפתי, נתפס בידי הגרמנים, ברח לעזור למחתרת הצרפתית וכך נאלץ להחביא בבור באדמה את המצלמה ולחזור אליה אחרי כמעט 4 שנים רק ב1943.
הרפתקאות המלחמה הרבות לא נפסקו שם, וב1946 נחשב להרוג ותערוכת רטרוספקטיבה גדולה נערכה לכבודו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. אך הנרי הוכיח שהקריירה שלו הייתה רק בתחילתה.
ב1947 הקים עם עוד חברים את סוכנות הצילום הראשונה בעולם - מאגנום - ששמה על המפה בגאון את זכויותיו של הצלם כיוצר והצעידה קדימה את רמת הצילום העתונאי ואת ערכם של הצלמים לעורכי העיתונים. בשנות החמישים והשישים פיתח הנרי את סיגנון הרגע המכריע בעבודתו, בו הדגש על זרימה דינמית של תנועה שנלכדה ברגע הנכון, בלי וויתור על צורה וקומפוזיציה מיוחדים. ב1973 פרש מצילום ועד מותו ב2004 העדיף לעסוק בעיקר בציור.

"הרגע המכריע"

אם משמעה של תמונה היא לתקשר עם הנושא המצולם בה, הרי שכל המרכיבים הנוספים המופיעים בה, חייבים להתייחס גם הם לנושא. הצילום מכיר בקצב של החיים בעולם האמיתי, הנמצא בתנועה מתמדת. העין מנסה לחפש ולמצוא בפוקוס נושא פרטני, בתוך המולת המציאות. המצלמה בסך-הכול מנציחה על תשליל את ההחלטה של העין.

צילום כמו ציור, הוא התרשמות במבט חטוף על הנושא, ברגע הראשון, יחד עם הסתכלות כוללנית יותר על שאר המרכיבים בהמשך. קומפוזיציה היא מערכת היחסים בין המרכיבים השונים, המובילים אותנו לנושא. לא ניתן להוסיף קומפוזיציה "מסיטה" כמו שאי אפשר להפריד בין צורה לתוכן.

הצילום יוצר משהו ייחודי כאשר הוא לוכד תנועה: הוא מנציח אותה בקווים צורניים. הפלסטיות הזו, כפי שכינה אותה ברסון, מאפשרת לנו "לקפל" תנועה מהחיים אל תוך הפריים עצמו. בתנועה הזאת יש רגע אחד שבו כל המרכיבים נמצאים באיזון. הצילום צריך להנציח את רגע האיזון הזה: הרגע שבו כל המרכיבים הבונים קומפוזיציה מתלכדים בהרמוניה אל הנושא. צלם יכול לשנות קומפוזיציה בהזזת ראש של מילימטרים, בכיפוף של ברך, על-ידי הצבת המצלמה קרוב או רחוק יותר מהנושא המצולם. הוא יכול "לצייר" לעצמו את קווי התנועה המוליכים לנושא בזכות הגמישות הזאת שלו, אבל מכיוון שהאובייקטים בחיים הם בתנועה, הוא צריך לעשות זאת ברפלקס מהיר כמו התריס עצמו.

ברסון ניסח במילים את הבעיה הצילומית הראשונה שיש לכל צלם: מה לצלם? הוא אמר: "לפעמים קורה שאתה נמצא במקום ומחכה שמשהו יקרה. לפעמים יש לך תחושה שמצאת את כל המרכיבים שיעשו את הצילום טוב אבל עדיין משהו חסר,..אתה מסתכל ב-viewfinder ומזהה תנועה של דמות עוברת לך בפריים. אתה מחכה ומחכה ואז לוחץ על הכפתור. אתה מרגיש שיש לך משהו אבל לא יודע ממש מה זה: אם צילמת "רגע מכריע" אתה מסתכל על התמונה בחדר הפיתוח ומזהה שכל הפרטים התלכדו לכדי תבנית גיאומטרית אחת, שבלעדיה התמונה הייתה יוצאת חסרת חיים או צורה."

"חוק הזהב" כפי שמכנה אותו ברסון, הוא אך ורק זוג העיניים שלך, המצפן שמאפשר לך לתפוס את אותו רגע בזמן. "הצילום עצמו לא מעניין אותי" טוען ברסון. "רק הרגע שחוויתי במציאות והיכולת ללכוד אותו." ברסון לא נהג לחתוך את הפריים לאחר שצילם. "עריכה של פריים" אמר "תשמש אותנו רק ללימוד ובחינה מחדש לפעמים הבאות." דרכו הקפדנית, האחריות שלקח על הצילום ואהבתו למקצוע עשו אותו לאחד מהאבות הרוחניים של הצילום.